אקווה בום בחוף ראשון לציון פתוח כל ימות השבוע בין ראשון עד שישי, בין 8:00 ל18:00
לכרטיסים בהנחה לחצו כאן >>
אם גם אתם גדלתם באייטיז ובניינטיז, בטח גם אתם מרגישים שהילדות של היום נראית אחרת לגמרי מזו שאני זוכרת. בתור ילדה שגדלה במושב קטן בגליל, כמעט לא היינו צריכים שמישהו יעסיק אותנו בחופשים. היינו יוצאים מהבית בבוקר וחוזרים רק כשהתחיל להחשיך. מחבואים, תופסת, מלחמות מים עם צינור או פשוט ממציאים משחק חדש תוך כדי תנועה. לא היו מסכים, לא הייתה אפליקציה שמסבירה מה עושים, ולא היו הוראות. היה רק דמיון, חברים והרבה צחוק.
היום המציאות קצת אחרת. הילדים שלי (עולה לכיתה א' ועולה לכיתה ה') אמנם עדיין אוהבים להיפגש עם חברים, אבל אני מרגישה שהתחרות מול המסכים רק הולכת ומחריפה. כמעט כל יום אני מוצאת את עצמי מנהלת משא ומתן סביב המשפטים הקבועים: "אמא בבקשה נשאר לי רק עוד שלב אחד", "נו אמא פליז רק עוד חמש דקות", "אני בדיוק באמצע קטע מותח". מכירים את זה?
אני מאמינה שכולנו מחפשים פעילויות שבאמת יצליחו לגרום להם לשכוח לרגע מהמסך, לשכוח באמת מתוך הלב, ולא רק כי ביקשנו מהם להניח אותם בצד. ככה בדיוק קרה להם כשהגענו אל אקווה בום בראשון לציון, בנסיעה הם עדיין היו עמוק בתוך המסך וברגע שהגענו, תוך כמה דקות השתחררו לגמרי !
מודה שחשבתי שהכוכבים של היום יהיו מתקני המים. הרי זה מה שרואים קודם - הצבעים, המתנפחים, המוזיקה וכל האנרגיה מסביב. הילדים כמובן כבר רצו קדימה בהתלהבות, ואני הלכתי אחריהם, בטוחה שעוד מעט יתחיל המרוץ הרגיל בין מתקן אחד לשני. אבל אחרי כמה דקות שמתי לב שמשהו אחר לגמרי קורה כאן : לא משנה אם ילד הגיע עם קבוצת חברים, עם האחים שלו או רק עם ההורים. בתוך זמן קצר כולם התחילו לשחק יחד. פתאום נוצרו קבוצות חדשות, ילדים שלא הכירו קודם עודדו אחד את השני, שיתפו פעולה, צחקו, ניסו לנצח יחד ובעיקר נהנו מהרגע. זה היה כל כך טבעי, עד שלרגע שכחתי שהם בכלל נפגשו רק לפני כמה דקות ! ואז נפל לי האסימון (בומרית שכמוני, לא מפסיקה להשתמש בביטוי המיושן הזה) שהרעיון האמיתי של אקווה בום בחוף ראשון הוא לא רק המים...
בהתחלה חשבתי שזה יהיה עוד פארק מים מוצלח. כזה שבאים אליו, עושים כמה סיבובים במתקנים וחוזרים הביתה. אבל די מהר הבנתי שיש פה משהו קצת אחר. כאן התחושה שונה. חלק גדול מהאטרקציות כאן מבוסס על משחקים משותפים - קרבות מים, משימות, תחרויות ואתגרים שבהם הילדים לא רק משתמשים במתקנים, אלא באמת משחקים אחד עם השני. במקום לעמוד בתור, לגלוש ולחפש את האטרקציה הבאה, הם הופכים להיות חלק מהחוויה עצמה. אין כמעט אין ילדים שעומדים בצד. כל רגע מישהו קורא למישהו להצטרף, מחלקים קבוצות, מתחילים קרב מים חדש או מנסים לנצח יחד באתגר הבא.
מצאתי את עצמי עומדת מהצד ופשוט מסתכלת עליהם. לא על המתקנים, אלא על הילדים. שמעתי צחוק מתגלגל, קריאות עידוד, ויכוחים קטנים של משחק, והרבה מאוד התלהבות. לרגע זה הרגיש לי כאילו מישהו לקח את כל משחקי הילדות שאנחנו גדלנו עליהם, הוסיף להם מים, צבע, מוזיקה וקצת אדרנלין- ויצר מהם גרסה שמתאימה לילדים של היום.
אני חושבת שזאת בדיוק הנקודה שמבדילה בין עוד אטרקציה לבין חוויה שנשארת איתך גם אחרי שחוזרים הביתה. בעידן שבו כמעט כל דבר קורה דרך מסך, כל מקום שמצליח לגרום לילדים להסתכל אחד על השני במקום על הטלפון הוא מבחינתי הישג. וזה לא קרה כי מישהו הכריח אותם. להפך. הם פשוט היו עסוקים מדי בלהתרוצץ, להירטב, לתכנן את המהלך הבא ולהתגלגל מצחוק.
עוד דבר שאהבתי הוא שאין תחושה שכל אחד עסוק רק בעצמו. יש פעילויות שמעודדות שיתוף פעולה, אחרות יוצרות תחרות ידידותית, ובסופו של דבר הילדים מבלים הרבה יותר זמן באינטראקציה אחד עם השני מאשר מול מתקן כזה או אחר. מבחינתי, זה הערך האמיתי של המקום.
הרי בסופו של דבר, בעוד כמה שנים הילדים שלי כנראה כבר לא יזכרו אם הייתה עוד מגלשה אחת או פחות. הם גם לא יזכרו בדיוק כמה מטרים הייתה כל מתנפחת. אבל יש סיכוי טוב שהם כן יזכרו את הילד שהכירו במקרה והפך לשותף שלהם לקרב מים, את הצחוקים המשותפים, את הריצה בין התחנות ואת התחושה הזאת של קיץ, שמש וחופש אמיתי.
המתקנים הם רק הכלים. הקסם האמיתי של אקווה בום פארק מים ראשון לציון הוא שהוא מצליח להחזיר לילדים משהו שקצת הלך לאיבוד בדרך - משחק פשוט, ספונטני, כזה שלא צריך להוריד, לעדכן או לטעון בסוללה
וכשאני רואה את הילדים שלי חוזרים הביתה עייפים, רטובים, עם חיוך ענק ועם סיפורים על החברים החדשים שהכירו תוך כדי משחק, אני מבינה שלפעמים כל מה שצריך כדי ליצור זיכרון קיצי אמיתי הוא לא עוד מסך, אלא כמה דליי מים, הרבה צחוק והמון הזדמנויות פשוט... להיות ילדים
בדרך הביתה, במקום שכל אחד ישקע שוב במסך, האוטו היה מלא בוויכוחים מי ניצח בקרב המים ומי הרטיב את מי יותר. מבחינתי, זאת הייתה ההוכחה הכי טובה שהיום הזה עשה את שלו !